מופעי אלתור הם חלק בלתי נפרד מההיסטוריה של האמנות הבימתית, והם נשענים על רעיון ההופעה הספונטנית, בה המשתתפים יוצרים את האירוע בזמן אמת ללא תסריט או כוריאוגרפיה מוכנה מראש. מקורותיהם של מופעים אלו נעוצים בתרבויות רבות ושונות ברחבי העולם, כאשר כל תרבות הביאה את הייחודיות שלה לאלתור.
בתיאטרון המערבי, אחת הצורות המוקדמות של אלתור הגיעה מקומדיה דל'ארטה (Commedia dell'Arte) שהתפתחה באיטליה במאה ה-16. במסורת זו, השחקנים היו יוצרים מופעים קומיים סביב תרחישים בסיסיים ודמויות קבועות, תוך שימוש בכישורי האלתור שלהם כדי להגיב למתרחש על הבמה ובקהל. מופעים אלו, שהיו נודדים בין ערים וכפרים ברחבי איטליה ואירופה, שילבו בין טקסטים כתובים לחדשנות בזמן אמת, והיוו בסיס להתפתחות התיאטרון המודרני.
במזרח, מסורות תיאטרון אחרות כמו קבוקי ונוה התפתחו ביפן עם מאפייני אלתור משלהן, בהן השחקנים נדרשו להפגין יכולת תגובה מהירה ושילוב של אלמנטים תרבותיים ומסורתיים בתוך המופע.
בתקופות מאוחרות יותר, ובעיקר במאה ה-20, האלתור הפך לחלק מרכזי מהתנועה לתיאטרון ניסיוני. קבוצות תיאטרון כמו ה-"Theater of the Absurd" וה-"Living Theatre" בניו יורק חיפשו דרכים לשבור את הקירות המסורתיים בין קהל למופיעים, ולעודד השתתפות פעילה ויצירתיות שאינן תלויות בטקסט קבוע מראש.
סוגי אלתור נוספים מופיעים במוזיקה, כגון ג'אז, המייצר סולואים מאולתרים בתוך המסגרות ההרמוניות של היצירה. כאן, המוזיקאים משתמשים בכישורים מתקדמים כדי לפרוץ את גבולות המוכר וליצור רגעים מוזיקליים חד-פעמיים.
היום, קבוצות אלתור כגון "Whose Line Is It Anyway?" ו-"Second City" הפכו את האלתור לאומנות פופולרית ומוכרת ברחבי העולם. הן מציעות ביצועים הכוללים משחק, מוסיקה וקומדיה בצורה מיידית וספונטנית שמרתקת את הקהל ומשתפת אותו בתהליך היצירתי.
בסיכום, מופעי אלתור מהווים ביטוי אומנותי עשיר ודינמי, המתפתח ומסתגל לתרבויות ושיטות שונות לאורך ההיסטוריה ומהווה עוגן מרכזי באומנויות הבימה, המוזיקה והיצירה האמנותית בכלל.
